חוזה עם השטן?

מאת: ד"ר אמה זוהר

מי שעוקב אחרי חדשות בנושאי שואה בוודאי ראה את הדיווח המדאיג ומעציב על כך שמאז השביעי באוקטובר ישנה צניחה של 60% במספר בתי הספר בבריטניה שמציינים את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. אמנם בארץ יום השואה המרכזי מצויין בכ״ז בניסן ומעטים הטקסים המתקיימים ביום השואה הבינלאומי, אך חשוב להזכיר שב-27.1.1945 שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ שהפך להיות לסמל מובהק של השואה.

לציון יום השואה הבינלאומי, הצגנו במרכז קורת לציוויליזציה יהודית בשיתוף עם הלל תל אביב הקרנה מיוחדת של הסרט ״חוזה עם השטן?״ אשר עוסק בהסכם ההעברה. הסכם ההעברה נחתם בקיץ 1933 בין שלטונות גרמניה הנאצית לבין המוסדות הציוניים שפעלו בארץ ישראל המנדטורית. הוא יצר מנגנון שאפשר ליהודים מגרמניה להגר לארץ ישראל באמצעות המרת חלק מרכושם בסחורות גרמניות שיוצאו לארץ, ולא באמצעות העברת הון ישירה. בדיעבד, ובעיקר מתוך ידיעת סופה של ההיסטוריה, העובדה שההסכם לא נוסח כהסדר הצלה הומניטרי מוצהר נשמעת לנו מצמררת. אולם בקיץ 1933, חודשים ספורים לאחר עליית היטלר לשלטון, כאשר ממדי האלימות והרצח שיבואו עדיין לא היו ידועים, פעל ההסכם בתוך מציאות פוליטית וכלכלית שנתפסה על ידי רבים כמשבר חמור אך פתיר. בתוך הקשר זה, ההסכם איפשר בפועל את הגירתם של עשרות אלפי יהודים מגרמניה בשנות השלושים, והפך כבר בזמן אמת, וביתר שאת לאחר המלחמה, למוקד של מחלוקת סביב שאלות של מוסר, אחריות, ופעולה תחת תנאי אי ודאות קיצוניים.

הסכם ההעברה, שמסיבות כאלה ואחרות אינו סיפור בולט במיוחד בהיסטוריוגרפיה היהודית, מופיע לרוב בשוליה של כתיבה רחבה יותר על שנות השלושים, על עליית הנאציזם או על תולדות ההגירה והיישוב. דווקא מיקומו השולי יחסית אינו מפחית מחשיבותו, אלא מדגיש את אופיו החריג, מדובר על פרשה מוקדמת, שאינה משתלבת בקלות בנרטיבים ברורים של קורבן ומקרבן, גבורה או התנגדות. בתוך כך, ההסכם מעלה בפנינו סוגיות עמוקות הנוגעות למוסר, לגבול שבין טוב לרע, ולאפשרויות פעולה בתוך מציאות משברית שאין בה פתרון נכון או לא נכון, צודק או לא צודק.

הסכם ההעברה אינו הפרשה היחידה בהיסטוריוגרפיה של השואה שמציבה דילמות מוסריות הנוגעות לכסף, לסיכויי הישרדות, ולמגע ישיר, ולעיתים בלתי נמנע, עם מה שנתפס כ״שיתוף פעולה עם השטן״. פרשות אחרות, מוכרות יותר בזיכרון הציבורי ובהיסטוריוגרפיה, העלו שאלות דומות, ולעיתים אף קיצוניות יותר. הבולטת שבהן היא פרשת קסטנר, שבמרכזה עמדה רכבת ההצלה מהונגריה בשנת 1944, שבמסגרתה הוסכם על יציאתם של כ 1,600 יהודים בתמורה לתשלום ולמשא ומתן עם שלטונות גרמניה הנאצית. גם כאן לא עמדו בפני העומדים מאחורי היוזמה אפשרויות של טוב ורע במובנן הפשוט, אלא בחירה בתוך מציאות קיצונית, שבה הצלת חיים של מעטים, משא ומתן עם ״האויב״, והפעלת שיקול דעת תחת לחץ הפכו לחלק בלתי נפרד ממעשה ההישרדות עצמו.

ברצוני להקדיש את הדקות הבאות לפרשה אחרת, פחות מוכרות בהיסטוריוגרפיה של השואה, פרשה שכמעט ואינה נוכחות בשיח הציבורי, אך מאירה באופן חד את אותן שאלות מוסריות של פעולה, אחריות והישרדות: פרשת רכבת היתומים מטרנסניסטריה. ילדי טרנסניסטריה היו קבוצה של אלפי ילדים ובני נוער יהודים, ניצולי מחנות וגטאות טרנסניסטריה, שחולצו בשנים 1943-1944, ובסופו של דבר רבים מהם הגיעו לארץ ישראל.

אזור טרנסניסטריה, הוא האזור שמעבר לנהר הדנייסטר, הועבר לשליטת רומניה במהלך מלחמת העולם השנייה. החל משנת 1941 גירשה ממשלת רומניה את יהודי בוקובינה, בסרביה וצפון מולדובה, כ-200 אלף איש, לאזור.  המגורשים שוכנו תחילה בגטאות, ובהמשך במה שנקרא ״מחנות הרעבה״ באזורי ביצות לא מיושבים. היהודים הועסקו בעבודות כפייה, וסבלו מרעב, מחלות קשות ואלימות. כבר בחורף הראשון לאחר הגירוש נספו כמחצית מהמגורשים. בתוך מציאות זו החלו ארגונים יהודיים ברומניה לפעול לביצוע מהלך הומניטרי שיביא לעזרתם.

מן השלב הראשון הבהירה ממשלת רומניה כי כל שחרור של יהודים מטרנסניסטריה יהיה מותנה בתשלום כופר. הדרישה חלה גם על ילדים, והכופר נקבע לפי מספר המשוחררים. בשנת 1942 נעשו ניסיונות לשחרר את כלל המגורשים או לפחות קבוצה רחבה מהם, אך הדרישות הכספיות הגבוהות, לצד סירוב של שלטונות המנדט הבריטי לאפשר עלייה בהיקף כזה, הפכו את המהלך לבלתי אפשרי. מתוך כך התגבש פתרון מצומצם יותר, חילוץ של ילדים ובני נוער בלבד. בתחילה דובר על כ-5,000 ילדים, ואף הושגו הסכמות עקרוניות להקצאת סרטיפיקטים, אך גם פתרון זה נתקל בהתנגדות גרמנית ובקשיים מדיניים. רק לקראת סוף 1943 הסכימו השלטונות הרומניים לחדש את המהלך, וגם אז תחת תנאים מחמירים. התנאים שהכתיב אנטונסקו קבעו כי יורשו להשתחרר רק בני 15 ומטה, אשר מוכח כי הם יתומים משני הוריהם. תנאי זה צמצם את מספר הילדים לכ-2000 בלבד, והפך את תשלום הכופר לחלק בלתי נפרד ממנגנון סלקטיבי של שחרור. אחים הופרדו, ילדים שלא עמדו בתנאים המחמירים נשארו מאחור ורבים מהם מצאו את מותם.

מבצע חילוץ הילדים אושר בפברואר 1944, אני מזכירה, המלחמה עוד בעיצומה. משלחות של נציגי הקהילה היהודית מבוקרשט נשלחו למחנות טרנסניסטריה, ריכזו את הילדים, דאגו לחיטוי, לבגדים ולמסמכי נסיעה, והחלו להוציאם מן האזור החל ממרץ 1944. הילדים נקלטו תחילה בקהילות יהודיות ברומניה גופא, ובהמשך הגיעו לארץ ישראל. מסעם כלל בין היתר שיט באניות מעפילים שיצאו מרומניה במהלך 1944 ובמסעות רכבת מלבנון, דרך ראש הנקרה ועד למחנה המעפילים בעתלית. הילדים פוזרו בקיבוצים שונים ברחבי הארץ, לפי השתייכותם האידיאולוגית או הדתית. פרט לנערה אחת, חיה וינטר, שהצליחה להתגנב לרכבת בשם בדוי ונשלחה לבית אחיה הגדול, אותו לא הכירה עד אז, בהרצליה. חיה, היא סבתו של בעלי.

שלוש הפרשות הללו, פרשת קסטנר, רכבת היתומים מטרנסניסטריה והסכם ההעברה שבו עוסק הסרט, אינן מציעות לנו סיפור של טובים ורעים במובנם הפשוט. הן מציבות אותנו מול מציאות שבה ערך החיים עמד במתח מתמיד עם כסף, עם אידיאולוגיה, ועם מערכות כוח אלימות. הן מזכירות לנו שבשנות השלושים והארבעים הבחירות לא נעשו מתוך ידיעה של הסוף, אלא בתוך אי ודאות עמוקה, מחסור, ולחץ קיצוני. ההיסטוריה של השואה מורכבת גם מרגעים כאלה, שבהם הצלה הייתה אפשרית רק באופן חלקי, מותנה, ולעיתים במחיר מוסרי כבד.

לסיום, אני מבקשת להודות להלל תל אביב ולהלל ישראל על היוזמה להקרנת הסרט. לשי להב על התסריט, ולאיילת אפרתי על ההפקה. וכמובן לנאווה מיכאל-צברי על הרעיון לסרט ועל התחקיר, לבמאי אבידע לבני. אבידע ונאווה גם ינהלו שיח יוצרים אחרי ההקרנה. ולבסוף, תודה לכם על שהגעתם לערב הזה. צפייה מעניינת לכולם.